הקונצרט של הפרויקט הקאמרי הישראלי אתמול (רביעי) היה ארוך למדי, אבל הבחנתי בכך לראשונה כשהפעלתי את הטלפון הנייד, בסופו. עד אז, הייתי מרותק אל הבמה במידה כזאת, שלא הבחנתי במהלכו של הזמן. התוכנית נבנתה היטב ונעה בנינוחות בין המוכר לחדש, ועשיית המוזיקה היתה מלהיבה: סיון מגן עם נגינה מסחררת בנבל, גי אשד שהפיק צבע זוהר והבעה מרגשת מהחליל, איתמר זורמן ודייוויד מק’קרול בכינורות, יהונתן בריק בוויולה ומיכל קורמן בכינור. כולם נעו על קשת מרשימה בין רגעים עזים וסוחפים לבין צליל חרישי, יפה להפליא ומצמרר. טיבי צייגר תרם גם את הצליל העשיר והנגינה החמה שלו בקלרינט, וגם הנחיה קצרה, קולחת ומעניינת בין הקטעים המוזיקליים. ההנחיה היתה רעיון מצוין, ששובר את הניכור בין הבמה לקהל והופך את הקונצרט הקאמרי למופע קומוניקטיבי יותר. תוכן הדברים שצייגר אמר היה בעל ערך לקהל — בין אם בא עם ידע מוקדם או בלעדיו.